<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער ששי</h1>
<h2>דף יא.</h2>
השער הששי. עוד שם לענין גבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה וכו'. אמר הכותב חס ליה למחבר שיטעה בדבר זה. ואם הביט במקום זה בקיצור היה מוצא דבר זה מפורש להיתר, וזה הוא הלשון שכתב שם בקיצור אמרו משמן של מקצת הגאונים ז"ל, שהבהמה שנמצאת טרפה אוסרין הגבינות שנעשו מחלבה למפרע. היו הבהמות רבות ונמצאת אחת מהן טרפה, הולכין בה אחר שיעור ששים כשאר האסורין. עד כאן. הנה שכתב הדין הזה שם להתר מפורש. אבל אגב שיטפא נחסרה משם בארוך מלה אחת, וכך כתוב שם נמצאת אחת מהן טרפה, בזמן שאין גבינת חלב אותה טרפה בטלה בתוך השאר, אם ידוע שהיתה טרפה בזמן שחלבו ממנה, כולן אסורות. ע"כ. ולומר שאם היא ראויה שנמכרת במנין, או ראויה להתכבד בה לפני האורחים. ואפילו לפי מה שמצא בספר היה לו לדון כן, שהרי היה כתוב שם ונמצאת אחת מהן טרפה שאין חלב אותה טרפה בטלה, מדכתב ונמצאת אחת מהן טרפה הרי זה מבואר שאחת מן הששים קאמר. ועוד שאילו היה דעת המחבר ללמד חידוש על החלב שאינו בטל, היה לו לומר אין חלב אותה טרפה בטלה בתוך השאר, ולא היה כותב לשון שאין, שהוא כמדבר על דבר שכבר נתבאר שאינו בטל. סוף דבר אין טעות במה שכתוב בספר, ויגיד עליו רעו שבשערי הקיצור.
עוד שם כתב דכל היכא דלא קיימינן עלה דמלתא אימת וכו'. אמר הכותב המחבר כתב בזה דעות גדולי ישראל וראיותיהן; דיש מתירין כל הגבינות למפרע מדין חזקה, ושדוחין שאין חזקה אלא מה שהיא חזקה ברורה מצד עצמה, כגון חזקת פנויה, ואי נמי נשואה, וטהרה וטומאה ומקוה, שכל אחד מאלו היה לו זמן מבורר לחזקתו, מה שאין כן בחזקת בהמה, שלא היה לה זמן חזקה מבורר, דאפשר דמן הבטן יצאה טרפה, ואין חזקתה אלא לאחר שראינוה שחיתה שנים עשר חדש, ושמא עכשיו טרפה, שלאחר מכאן נטרפה. והיינו דבפ"ק דחולין אמרינן מנא הא מלתא דאמור רבנן אזלינן בתר חזקה, ובתר דפשטוה חזרו ואבעיא להו מנא הא מלתא דאמור רבנן אזלינן בתר רובא, ואתינן למפשטה מפרה אדומה, ומאי ראיה דשאני פרה דהיא בת שתי שנים והעמידנה על חזקתה, אלא מאי טעמא משום דאין לה זמן חזקה ברור, אלא דכשהיא חיה אנו יודעים דלמפרע זה י"ב חדש לא היתה טרפה. ומ"מ מה שכתבו הראשונים ז"ל וחלקו בין הטרפיות אינו כמו שחלק הוא, כי מה שמתירים הגבינות למפרע בשנמצאת טרפה בטרפות שאפשר שהיה סמוך לשחיטה ממש, לא קודם שחיטה סמוך לשחיטה קאמרי, דלא משוינן להני רבנן קששי טועין גמורים, דהא מימר דקאמרי דכל שיצאה מחזקתה מחיים ואי אתה יכול לקבוע לה זמן ולברר, כבר יצאה מחזקתה מחיים ושוב אי אתה יכול לומר העמידנה על חזקתה, והיינו סירכא דאפשר דסמוך לשחיטה ממש וקודם שחיטה רגע נגמרה הסירכא, אלא בשאפשר שנגמר הטרפות סמוך לשחיטה בתר שחיטה ממש קאמר, כגון שנמצאת מחט באחד מן המקומות שניקבה טורפת, ולא נודע אם נגמרה הנקיבה משני צדדין מחיים או לאחר שחיטה מיד עם נדנודה, וכיוצא בזה. אבל סירכא אי אפשר שתסתרך לעולם לאחר שחיטה אלא מחיים, וכן בכל טרפיות כזה, כגון מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות משני צדדין ונמצא עליו קורט דם, וכיוצא בזה. זו היא כוונת הגדולים ההם, לא זולת זה. ומ"ש דהנכון שמעמידין הבהמה בחזקת כושר עד זמן שאפשר, כבר אמרו מגדולי הראשונים שאינו כן, ומההיא דפ"ק דחולין דפרה אדומה, וכמו שכתבתי. וגם הלכות גדולות והרב בעל התרומות אסרו הגבינות שגבנו ממנה למפרע.
<h2>דף נ:</h2>
ולעניין גבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה, ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טריפה, שאין חלב אותה טריפה בטלה בתוך השאר, אם ידוע שהיתה טריפה בזמן שחלבו ממנה, כולן אסורות. ולפיכך אם תוך שלשה ימים שגיבנו ממנה נשחטה הבהמה ונמצא שהוגלד פי המכה, בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה, דתניא בפרק אלו טריפות (נ', ב') ואיתה נמי בפרק המדיר (כתובות ע"ו, ב') מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, מצד אחד כשירה, משני צדדין פסולה; נמצא עליה קורט דם, בידוע שהיא קודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה, הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה. אבל אם היה מסופק אם היתה טריפה בשעה שגבנו ממנה או לא, יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאסרו, דאע"ג דחזקה דאורייתא ובהמה זו בשעה שנוצרה בחזקת כשירה היתה, שהרי חיתה שנים עשר חודש, וכל שחיתה שנים עשר חודש כבר נודע לנו שבשעה שנולדה כשירה היתה, אפילו הכי לא אזלינן בכי הא בתר חזקה, דלא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר, כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה, דבשעה שנולדה ודאי פנויה היתה, אי נמי כשנשאת עמדה בודאי בחזקת נשואה, אבל חזקת בהמה אינה כן, שלא היתה לה חזקת כשרות מבוררת מעולם, דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשירה או טריפה, אלא שלאחר שראינוה שחיתה שנים עשר חודש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשירה, וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה שנים עשר חודש היתה כשירה, וזו לא חזקה גמורה היא ואין אומרין בכי האי גוונא אזלינן בתר חזקה. ותדע לך מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין (י"א, א') מנא הא מילתא דאמור רבנן אזלינן בתר רובא, ואמר רבה בר רב שילא אתיא מפרה אדומה, דאמר רחמנא ושחט ושרף, מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה, וליחוש שמא טריפה היא, אלא לאו שמע מינה דאזלינן בתר רובא; ואם איתא מאי קא מייתי ראיה מפרה, דילמא פרה לאו משום דאזלינן בתר רובא אלא משום דאזלינן בתר חזקה, דפרה בת שנתים, וקיימא לן דטריפה אינה חיה, והילכך כי חיתה שתי שנים איגלי מילתא בודאי שבשעה שנולדה כשירה הות, ואוקי פרה אחזקתה, אלא שמע מינה דחזקה כי האי שאין לה זמן מבורר אינה חזקה. ובשם רבינו שמשון בר' שמשון ז"ל אמרו שאין לאסור הגבינות מטעם זה, דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה יש לנו להתיר מכח הרוב, דרוב בהמות כשרות הן, וזו עכשיו היא שנטרפה, וכעניין שאמרו בעניין חזקה בכתובות פרק ראשון (י"ב, ב') גבי כונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים, ובפרק המדיר (שם ע"ה, ב') גבי היו בה מומין. ולדעתו הסכים מורי הרב ז"ל, מדאמרינן (חולין ט', א') נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואמרינן עלה קמ"ל דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא. ואע"ג דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא הוא שנולד בה, וגופה דבהמה לא איתרעאי בודאי, אבל כאן דודאי איתרעאי לה בהמה, דהשתא מיהא ודאי טריפה היא ודאי, אפילו הכי איכא למישמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב, דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב, שאין רוב בהמות טריפות, הוא דאזלינן בה לקולא ותלינן בזאב. ומיהו הני מילי בטרפות שאיפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה, אבל ודאי בטרפות סירכא או בטריפות אחרים שאי איפשר לתלותם בשעת שחיטה, בהא ודאי אסורין, דהא אי איפשר לך לומר בה העמידנה על חזקתה, דהא ודאי נפקא לה מחזקתה, ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאתה מחזקתה, וכיון דודאי יצאתה מחזקתה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע, אוסרין אותה למפרע. וכעניין שאמרו בכתמים (נדה נ"ו, א') שהאשה טמאה משעת כיבוס, כיון שכתם זה יבש, ועל כרחך לא ראתה עכשיו אלא מכבר, ולא אמרינן העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתיבש, אלא אמרינן משעת הכיבוס ראתה. ואע"ג דלגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו, אע"פ שהמומין הללו שנולדו בה הן מומין שאי איפשר שנולדו בה עכשיו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו, ואין לנו להחזיקם מרשות לרשות, אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאו וברשות זה אנו מחזיקים שהיו. כך פירש רבינו ז"ל. וכן נמצא בהלכות גדולות שהבהמה שנמצאת טריפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע. וכן היא בספר התרומה. [תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער ששי]. השער הששי. עוד שם כתוב בדיני גבינה לענין גבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה, ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טרפה, שאין חלב אותה טרפה בטלה בתוך השאר, אם ידוע שהיתה טרפה בזמן שחלבו ממנה, כגון שנשחטה ונמצא מכה במעיה והוגלד פי המכה, כדקיימא לן הוגלד פי המכה בידוע שהיא ג' ימים קודם שחיטה. ע"כ. ואיני מבין דבריו, אם גבן מששים בהמות מותרות, למה אין אותו חלב של אותה בהמה שנמצאת טרפה למה אינו בטל בששים באותו חלב המותר, אע"ג דהיא גופה לא בטל דבעלי חיים לא בטילי, מאי טעמא לא בטיל חלב דידה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער ששי]. השער הששי. עוד שם לענין גבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה וכו'. אמר הכותב חס ליה למחבר שיטעה בדבר זה. ואם הביט במקום זה בקיצור היה מוצא דבר זה מפורש להיתר, וזה הוא הלשון שכתב שם בקיצור אמרו משמן של מקצת הגאונים ז"ל, שהבהמה שנמצאת טרפה אוסרין הגבינות שנעשו מחלבה למפרע. היו הבהמות רבות ונמצאת אחת מהן טרפה, הולכין בה אחר שיעור ששים כשאר האסורין. עד כאן. הנה שכתב הדין הזה שם להתר מפורש. אבל אגב שיטפא נחסרה משם בארוך מלה אחת, וכך כתוב שם נמצאת אחת מהן טרפה, בזמן שאין גבינת חלב אותה טרפה בטלה בתוך השאר, אם ידוע שהיתה טרפה בזמן שחלבו ממנה, כולן אסורות. ע"כ. ולומר שאם היא ראויה שנמכרת במנין, או ראויה להתכבד בה לפני האורחים. ואפילו לפי מה שמצא בספר היה לו לדון כן, שהרי היה כתוב שם ונמצאת אחת מהן טרפה שאין חלב אותה טרפה בטלה, מדכתב ונמצאת אחת מהן טרפה הרי זה מבואר שאחת מן הששים קאמר. ועוד שאילו היה דעת המחבר ללמד חידוש על החלב שאינו בטל, היה לו לומר אין חלב אותה טרפה בטלה בתוך השאר, ולא היה כותב לשון שאין, שהוא כמדבר על דבר שכבר נתבאר שאינו בטל. סוף דבר אין טעות במה שכתוב בספר, ויגיד עליו רעו שבשערי הקיצור. [משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית שלישי שער ששי]. עוד כתב דכל היכא דלא קיימינן עלה דמלתא אימת נטרפה, תולין לומר דהשתא בסמוך לשחיטה נטרפה. והני מילי בטרפות דאפשר לתלות ולומר דסמוך לשחיטה ממש הוה, אבל בטרפות דסרכא וכיוצא בזה שאי אפשר לומר דסמוך לשחיטה ממש הוה, בהא ודאי אסורין, דהא א"א לומר לך בה העמידוה על חזקתה, שכבר יצתה מחזקתה ואי אתה יודע מתי, וכיון דודאי יצתה מחזקתה ואין אתה יודע מתי, אוסרין אותה למפרע. והביא ראיה לדבריו ממה שאמרו באשה בכתם יבש שאוסרין אותה למפרע משעת הכבוס. ע"כ. ודבריו סותרין זה את זה, שהרי כתב שתולין להיתר ומעמידין אותה בחזקת כשרה כל היכא דאפשר לומר דסמוך לשחיטה ממש הוה, אף על פי שאפשר דטובא מקמי הכי הוה, א"כ בסירכא נמי למה אין אנו תולין עד הזמן שאפשר שלא היתה קודם לכן, שהרי בין בזו ובין בזו אין לך ראיה על הזמן בפניהם, שאף זו שאפשר שהיה סמוך לשחיטה אפשר קודם לכן, והרי הסרכא כמותה לפי אותו זמן שאפשר לה קודם שחיטה, ולא פחות מיכן שא"א לתלות בפחות מיכן, אבל בזמן הקודם לזה זו וזו שוות, ואף בזו שאפשר לתלות בה סמוך לשחיטה מ"מ יצאה מחזקתה, דיצאה מחיים מחזקת כושר. ולפי האמת אין הפרש בין שעה אחת או רגע אחד לזמן מרובה, כלן מחזקת כושר יצאו מחיים, שכבר נטרפו מחיים. ואין זה אלא דאגב ריהטא לא עיין בה. אבל הנכון דדא ודא אחת היא, וכיון שיצאו מחזקת היתר ואין אנו יודעים זמנם למפרע, חוששין להם למפרע עד הזמן שמתברר לנו שהיתה מותרת בודאי, כגון שנים עשר חדש למפרע, ועד אותו זמן חוששין. וכן מוכיח במסכת נדה. [בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית שלישי שער ששי]. עוד שם כתב דכל היכא דלא קיימינן עלה דמלתא אימת וכו'. אמר הכותב המחבר כתב בזה דעות גדולי ישראל וראיותיהן; דיש מתירין כל הגבינות למפרע מדין חזקה, ושדוחין שאין חזקה אלא מה שהיא חזקה ברורה מצד עצמה, כגון חזקת פנויה, ואי נמי נשואה, וטהרה וטומאה ומקוה, שכל אחד מאלו היה לו זמן מבורר לחזקתו, מה שאין כן בחזקת בהמה, שלא היה לה זמן חזקה מבורר, דאפשר דמן הבטן יצאה טרפה, ואין חזקתה אלא לאחר שראינוה שחיתה שנים עשר חדש, ושמא עכשיו טרפה, שלאחר מכאן נטרפה. והיינו דבפ"ק דחולין אמרינן מנא הא מלתא דאמור רבנן אזלינן בתר חזקה, ובתר דפשטוה חזרו ואבעיא להו מנא הא מלתא דאמור רבנן אזלינן בתר רובא, ואתינן למפשטה מפרה אדומה, ומאי ראיה דשאני פרה דהיא בת שתי שנים והעמידנה על חזקתה, אלא מאי טעמא משום דאין לה זמן חזקה ברור, אלא דכשהיא חיה אנו יודעים דלמפרע זה י"ב חדש לא היתה טרפה. ומ"מ מה שכתבו הראשונים ז"ל וחלקו בין הטרפיות אינו כמו שחלק הוא, כי מה שמתירים הגבינות למפרע בשנמצאת טרפה בטרפות שאפשר שהיה סמוך לשחיטה ממש, לא קודם שחיטה סמוך לשחיטה קאמרי, דלא משוינן להני רבנן קששי טועין גמורים, דהא מימר דקאמרי דכל שיצאה מחזקתה מחיים ואי אתה יכול לקבוע לה זמן ולברר, כבר יצאה מחזקתה מחיים ושוב אי אתה יכול לומר העמידנה על חזקתה, והיינו סירכא דאפשר דסמוך לשחיטה ממש וקודם שחיטה רגע נגמרה הסירכא, אלא בשאפשר שנגמר הטרפות סמוך לשחיטה בתר שחיטה ממש קאמר, כגון שנמצאת מחט באחד מן המקומות שניקבה טורפת, ולא נודע אם נגמרה הנקיבה משני צדדין מחיים או לאחר שחיטה מיד עם נדנודה, וכיוצא בזה. אבל סירכא אי אפשר שתסתרך לעולם לאחר שחיטה אלא מחיים, וכן בכל טרפיות כזה, כגון מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות משני צדדין ונמצא עליו קורט דם, וכיוצא בזה. זו היא כוונת הגדולים ההם, לא זולת זה. ומ"ש דהנכון שמעמידין הבהמה בחזקת כושר עד זמן שאפשר, כבר אמרו מגדולי הראשונים שאינו כן, ומההיא דפ"ק דחולין דפרה אדומה, וכמו שכתבתי. וגם הלכות גדולות והרב בעל התרומות אסרו הגבינות שגבנו ממנה למפרע.
